Justice יולי נודלמן Juli Nudelmann
  www.julinudelmann.com
יולי נודלמן-צדק לכל Закон
יום ו', כט’ בסיון תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
באחרונה מופיעות המילים "צלבנים" ו"ציונים" לעיתים קרובות כצמד. בסרט דוקומנטרי על דאע"ש שראיתי זה עתה הן הופיעו ביחד כמעט בכל משפט שיצא מפי הלוחמים האסלאמיסטים, וביניהם נערים.

אורי אבנרי צלבנים וציונים 11/10/14 באחרונה מופיעות המילים "צלבנים" ו"ציונים" לעיתים קרובות כצמד. בסרט דוקומנטרי על דאע"ש שראיתי זה עתה הן הופיעו ביחד כמעט בכל משפט שיצא מפי הלוחמים האסלאמיסטים, וביניהם נערים. לפני כשישים שנה כתבתי מאמר שכותרתו הייתה בדיוק כך: "צלבנים וציונים". אומרים שזה היה הראשון על הנושא. המאמר הזה עורר התנגדות רבה. באותו זמן האמינו שאין שום דמיון, טפו-טפו-טפו. בניגוד לצלבנים, היהודים הם לאום. בניגוד לצלבנים, שהיו בעלי רמה תרבותית ירודה בהשוואה למוסלמים המתורבתים של זמנם, הציונים הם בעלי רמה טכנית גבוהה יותר. בניגוד לצלבנים, הציונים עוסקים בעבודה גופנית. (זה היה, כמובן, לפני מלחמת ששת-הימים.) כבר סיפרתי כמה פעמים את סיפור נטייתי להיסטוריה של הצלבנים, אבל אינני יכול לעמוד מול הפיתוי לספר אותו עוד פעם. במלחמת תש"ח, סיירת "שועלי שמשון", שהייתי חבר בה, לחמה בחזית הדרום. בתום המלחמה נותרה בידי המצרים רצועת-חוף צרה לאורך הים. קראנו לה "רצועת עזה" והקמנו סביבה שורה של מוצבים. שנים אחדות לאחר מכן קראתי את היצירה המונומנטאלית של ההיסטוריון הבריטי סטיוון ראנסימן, "היסטוריה של מסעי-הצלב". מיד שמתי לב למקריות מוזרה: אחרי מסע-הצלב הראשון נותרה בידי המצרים רצועה לאורך חוף-הים, שנמשכה עד אשקלון. הצלבנים בנו סביבה שורה של ביצורים, כמעט באותם המקומות כמו המוצבים שלנו. כאשר סיימתי את קריאת שלושת הכרכים של הספר, עשיתי מעשה שלא עשיתי מעולם לא לפני כן ולא אחרי כן: כתבתי מכתב למחבר. שיבחתי את היצירה ושאלתי: האם עלה אי-פעם על דעתך שיש דמיון כלשהו בינם לבינינו? התשובה הגיעה תוך ימים. לא זה בלבד שהוא חשב על כך, כתב ראנסימן, אלא שהוא חשב על כך כל הזמן. עד כדי כך, שעלה על דעתך לתת לספר כותרות-משנה: "מדריך שימושי לציונים על איך לא לעשות את זה". אבל ידידיו היהודים, העיר ראנסימן, יעצו לו להימנע מכך. הוא הוסיף הזמנה: אם אי-פעם אזדמן ללונדון, הוא ישמח אם אבקר אותו. כעבור חדשים הזדמנתי ללונדון וטלפנתי אליו. ראנסימן הזמין אותי לבוא אליו מיד. (אגב, השם ראנסימן היה מוכר לי. אביו, ולטר, שהיה בעל תואר-אצולה, נשלח ב-1938 על-ידי ראש הממשלה הבריטית נוויל צ'מברליין לשליחות של תיווך בין גרמניה הנאצית וצ'כוסלובקיה. הוא גרם לשערורייה עולמית כאשר בירך את מארחיו הגרמניים בברכה "הייל היטלר".) כאשר צילצלתי בפעמון דירתו, פתח סטיוון ראנסימן בעצמו את הדלת, ג'נטלמן אנגלי גבה-קומה בסביבות גיל ה-50. מכיוון שאני חובב-אנגלים מושבע, הוקסמתי מנימוסיו האריסטוקרטיים. אחרי כוסית של שרי, שקענו בוויכוח על ההקבלה הצלבנית-ציונית ואיבדנו לגמרי את חוש הזמן. במשך שעות השווינו בין האירועים ובין האישים. מי היה הרצל הצלבני (האפיפיור אורבן), מי היה בן-גוריון הצלבני (גודפריי? בולדווין?), מי הוא רינלד דה-שאטילון הציוני (משה דיין), מי הוא המקביל הישראלי לריימון מטריפולי, שרצה לכונן שלום עם המוסלמים (ראנסימן הצביע ברוב אדיבותו עלי). כעבור שנים הזמין ראנסימן את אשתי ואותי לבקר אותו במגדל-שמירה סקוטי עתיק, שאליו עבר מלונדון, בניין שנבנה בשעתו כהגנה נגד האנגלים. בשעת ארוחות-הערב סיפר לנו ראנסימן על רוחות-רפאים השוכנות במקום. רחל ואני נדהמנו כאשר התחוור לנו שהוא מאמין בהן באמת. שש מאות שנים לפחות הפרידו בין שתי התנועות, והרקע המדיני, החברתי, התרבותי והצבאי שלהם היה, כמובן, שונה לגמרי. אך יש מספר קווי-דמיון. גם הצלבנים וגם הציונים (כמו הפלשתים לפניהם) פלשו לארץ מהמערב. הם חיו כשגבם לים ולאירופה, ופניהם מול העולם הערבי-מוסלמי. הם חיו במלחמה מתמדת. בעת ההיא, היהודים צידדו בערבים. הטבח הנורא שביצעו חלק מן הצלבנים בקהילות היהודיות לאורך נהר הריין בדרכם לארץ השאיר חותם עמוק בתודעה היהודית. אחרי שכבשו את ירושלים, ביצעו הצלבנים פשע מתועב שני. הם שחטו את כל תושבי העיר, יהודים כמוסלמים, גברים, נשים וטף. לדברי היסטוריון נוצרי בן זמנם, "הדם הגיע להם עד הברכיים". בחיפה, אחת הערים האחרונות שנפלו בידי הצלבנים, לחמו בהם התושבים היהודים בחירוף-נפש, לצד חיל-המצב המוסלמי. בנעוריי חונכתי לשנוא את הצלבנים, אך לא הייתי מודע לכך שהמוסלמים שונאים אותם פי כמה ומה. עמדתי על כך כאשר ביקשתי מהסופר אמיל חביבי לחתום על מנשר למען שלטון ישראלי-פלסטיני משותף בירושלים. מניתי במנשר את כל התרבויות שהעשירו את העיר בעבר, ובהן גם התקופה הצלבנית. כאשר ראה חביבי שכללתי את הצלבנים במסמך, הוא סירב לחתום. "הם היו כנופיה של רוצחים!" קרא. נאלצתי להשמיט אותם כדי שיחתום. כאשר הערבים מחברים אותנו לצלבנים, הם רוצים להגיד שגם אנחנו איננו אלא פולשים, שאנחנו זרים לארץ ולמרחב. לכן ההשוואה כל-כך מסוכנת. אם יש בלב הערבים שנאה כל-כך עמוקה לצלבנים אחרי שש מאות שנה, איך יתפייסו אי-פעם איתנו? במקום לבזבז זמן בוויכוח על השאלה אם קיים או לא קיים דמיון, כדאי לנו ללמוד מההיסטוריה של הצלבנים. השיעור הראשון נוגע לשאלת הזהות. מי אנחנו? האם אנחנו אירופים המתעמתים עם אזור עוין? האם אנחנו "חומה נגד הברבריות האסיאתית", כפי שהכריז בנימין זאב הרצל? האם אנחנו "וילה בתוך הג'ונגל", לפי הכרזתו המפורסמת של אהוד ברק? בקיצור, האם אנחנו רואים את עצמנו כשייכים למרחב הזה או כאירופים שנחתו בטעות ביבשת הלא-נכונה? לדעתי, זוהי שאלת-היסוד של הציונות מאז יומה הראשון. היא הכתיבה וממשיכה להכתיב את כל מעשינו עד היום הזה. בחוברת שפירסמתי ערב מלחמת תש"ח, בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי", הצגתי שאלה זו כבר במשפט הראשון. בעיני הצלבנים, זאת לא הייתה בכלל שאלה. הם היו פרחי האבירות של אירופה, והם באו כדי להילחם במוסלמים. אמנם, מדי פעם כרתו "הודנה" (שביתת-נשק) עם המוסלמים, בעיקר עם האמירים של דמשק, אך הלחימה הייתה תמצית קיומם. המעטים שפעלו למען שלום ופיוס, כמו אותו ריימון מטריפולי, נותרו בשוליים. ישראל נמצאת במצב דומה. נכון, איננו מודים לעולם בכך שאנחנו שואפי-מלחמה, וטוענים שהערבים הם-הם המסרבים לעשות שלום. אך מאז יומה הראשון סירבה מדינת-ישראל לקבוע את גבולותיהם, והיא מוכנה מעת לעת להתפשט בכוח – בדיוק כמו הצלבנים. כיום, 65 שנים אחרי קום המדינה, יותר ממחצית הידיעות היומיות בתקשורת שלנו נוגעות בצורה זו או אחרת למלחמה בערבים, בתוך המדינה ומחוצה לה. (לפני שבועיים דרש שר-החקלאות, יאיר שמיר, לנקוט אמצעים להגבלת שיעור הילודה בקרב הבדואים בנגב – ממש כמו פרעה בסיפור התנ"כי). מדינת-ישראל סובלת מהרגשה עמוקה של חוסר-ביטחון, המתבטאת באלף צורות שונות. מכיוון שהמדינה היא מבחינות רבות סיפור הצלחה ומהווה מעצמה צבאית בדרגה עולמית, הרגשת אי-הביטחון מתמיהה. אני סבור שמקורה בתחושה שאיננו שייכים לאזור שבו אנחנו חיים. אנחנו וילה בג'ונגל, או, ליתר דיוק, גטו מבוצר במרחב הזה. ניתן היה לומר שזוהי הרגשה טבעית, מפני שרוב הישראלים הם ממוצא אירופי, אבל זה פשוט לא נכון. 20% מאזרחי ישראל הם ערבים. מבין האזרחים היהודים, לפחות החצי באו – הם או הוריהם – מארצות ערביות, שם הם דיברו ערבית והאזינו למוסיקה ערבית. גדול הוגי-הדעות המזרחיים, הרמב"ם, דיבר וכתב ערבית והיה הרופא הפרטי של צלאח א-דין, המצביא המוסלמי הגדול. הוא היה יהודי-ערבי בדיוק כמו שברוך שפינוזה היה יהודי-פורטוגלי ומוזס מנדלסון יהודי-גרמני. האם היו הצלבנים מיעוט אריסטוקראטי בארץ, כפי שההיסטוריונים הציונים טוענים בעקשנות? זה תלוי במי שמספר. כאשר הגיעו ראשוני הצלבנים לארץ, רוב תושביה עדיין היו נוצרים, חברי כיתות דתיות מזרחיות. ואולם, הפולשים הקתוליים התייחסו אליהם כאל נחותים. ה"פוליינים", כפי שנקראו הנוצרים המקומיים, זכו ביחס של בוז והפליה. הם חשו שהם קרובים יותר לערבים מאשר ל"פראנקים" השנואים, ולא התאבלו כאשר אלה גורשו לבסוף מהארץ. רוב הנוצרים האלה התאסלמו במשך הזמן, והם אבותיהם של רבים מהפלסטינים המוסלמים של ימינו. שיעור אחר שכדאי לנו ללמוד הוא שיש להתייחס ברצינות להגירה. בחברה הצלבנית הייתה תנועה מתמדת של באים והולכים. עכשיו מתנהל אצלנו ויכוח סוער על ההגירה. צעירים, רובם משכילים, לוקחים את משפחותיהם לברלין ולערים אחרות באירופה ובאמריקה. בכל שנה אנחנו בודקים בדאגה את המאזן: כמה יהודים נדחפו על-ידי האנטישמיות לישראל וכמה ישראלים נדחפו על-ידי המלחמות והקיצוניות הימנית לאירופה? לגבי הצלבנים, זאת הייתה טרגדיה. אחת הסיבות לכך שהציונים דוחים מכל וכל את ההשוואה לצלבנים טמונה בסופם המר של אלה. אחרי שהייה של כ-200 שנה בארץ, עם הרבה עליות וירידות, נזרקו אחרוני הצלבנים לים פשוטו כמשמעו מהמזח של עכו. יצחק שמיר, אביו של יאיר הנ"ל, טבע את מטבע-הלשון "הים הוא אותו הים והערבים הם אותם הערבים". כמובן, לצלבנים לא היו פצצות אטומיות וצוללות גרמניות. כאשר אנשי דאע"ש וערבים אחרים משתמשים במילה "צלבנים", הם לא מתכוונים רק לפולשים בימי-הביניים. הם מתכוונים לכל הנוצרים באירופה ובאמריקה. כאשר הם מדברים על "ציונים", הם מתכוונים לכל הישראלים היהודים, ולעתים קרובות לכל היהודים בעולם. אני מאמין שהצמדת שני המילים האלה זו לזו מסוכנת מאוד. איני פוחד מפני היכולות הצבאיות של דאע"ש, שהן זניחות, אלא מפני עוצמת הרעיונות שלהם. את אלה, שום מפציץ אמריקאי אינו יכול למחוק. אין זמן. עלינו לנתק את עצמנו מהצלבנים, אלה של אז ואלה של היום. 132 שנים אחרי בוא המתיישבים הציונים הראשונים לארץ, הגיע הזמן שנגדיר את עצמנו כפי שאנחנו באמת: אומה חדשה שנולדה כאן בארץ, אומה השייכת למרחב הזה, שבניה בני-ברית טבעיים לכל תושבי המרחב הנאבקים על החרות והדמוקרטיה. _____________________________________________________________________ תוספת למאמרו של אורי אבנרי. מזיכרונותיו של עורך האתר - ד"ר יולי נודלמן. ראשי המדינה גולדה מאיר ומנחם בגין על השוואה בין הציונים לצלבנים. בקיץ 1972 הוזמנתי אני כנציג של עולים לפגישה אישית עם גולדה מאיר למשרדה בתל-אביב. לפני זה נפגשתי עם גולדה מאיר בכמה אירועים ציבוריים. באחת מהן, בבאר-שבע, היא הציעה לי בישיבה פומבית את התפקיד של השר לקליטת עלייה. אני סירבתי כשחשבתי שאני בהיותי רק שנה וחצי בארץ לא יכול לקבל את התפקיד הזה כה מוקדם. לפגישה אישית זאת ב1972 צירפתי את שני אסירי ציון לשעבר - הרופאה מאיר גלפונד והאדריכל ויליה סבצ'נסקי. השיחה עם ראש הממשלה נמשכה כ-8 שעות רצופות. בשיחה הגענו לנושא הגדרת מטרות הציונות. אנחנו, עולים, טענו שהציונות מסתיימת באותו רגע מתי העולים יורדים במדרגות מהמטוס לאדמת ארץ המובטחת. מאותו רגע הם הופכים לאזרחים של מדינת היהודים. כלומר, המטרה של התנועה הציונית - הגעתם של היהודים למולדתם ההיסטורית בוצע. אחרת, אם הגעתם ארצה וביצוע של המטרה הסופית של הציונות, להמשיך ולקראו את עצמם ציונים, זה כאילו להשוות את עצמם לצלבנים. גולדה שתקה לרגע ואמרה, - "הרעיון הוא מעניין. אני חושבת שאולי אתם צודקים." כאשר סיפרתי על השוואה זאת למנחם בגין באחד מהפגישות הקבועות שהתקיימו עמו בבית זבותינסקי בשנות 1975- 1976, גם בגין הסכים במידה מסוימת, להפתעתי אפילו מייד.

 
 
Израиль. Выборы 2015 The Elections
New Articles מאמרים חדשים новые статьи
Новости по-русски  
אודות יולי נודלמן. קורות חיים. אישים על נודלמן
Посол России Александр Бовин об Юлии Нудельмане
Юлий Нудельман. Краткая биография
Книги Ю.Нудельмана на русском языке
Статьи Юлия Нудельмана на русском языке
Незаконченный роман- Хирург. Юлий Нудельман
אודות טטיאנה צ'רקסוב Татьяна Черкасова
Ted-Talks / Ted-Беседы
Democratic Whip Press
ספרים של י. נודלמן שיצאו לאור בעברית
מאמרים וחומר אקטואלי של נודלמן בעברית
Холокост как новая религия
About the consequences of the Holocaust
שחיתות בפוליטיקה коррупция в политике
אישים מושחתים בישראל
Либерман и Ко. Liberman & Co
Citizens Commission on Human Rights
Articles in English
Uri Avnery Articles
Заказчик убийств? Case Nevzlin in three languages
О Латыниной, Невзлине и обо мне Latynin and me
שופט נגד האמת
Страницы Михаэля Дорфмана
Избранные художники Gallery of selected artists
Modern History היסטוריה מודרנית
בונים חופשיים The Freemason
Bishop's page
Martin Luther Мартин Лютер
Барух Спиноза Baruch Spinoza
Фридрих Ницше Friedrich Nietzche
Об угрозе фашизма в Израиле
Любопытный материал. Михаил Райф
Терроризм. Обоюдоострый меч
להתכתבות for correspondence
Николай Амосов
הרפואה . רשלנות ברפואה. חוות דעת
תיירות מרפא
Здоровье и Медицина
Health and Medicine
Журналистская Рубрика
Юлий Эдельштейн
Нация и Государство
Россия, мы и чеченский вопрос
Стив Джобс - Steve Jobs
Джордж Оруэлл и Израиль
Апелляция доктора Нудельмана в Верховный Суд
כתב ערעור 2002
כתב ערעור 2004
על שחיתות במערכת המשפט
ספר של יולי נודלמן "נרדפים בשם החוק" וביקורת עליו
Книга Ю.Нудельмана Преследуемые именем закона
Вокруг книги «Кровопролитие в медицине»
Скажи, кому ты служишь
Исторические материалы Исхода евреев из СССР
Bloodshed in the Israeli medicine
Литературная страница. Дебюты
חומרים מדעים רפואים של מכון ויצמן למדע
Юмор от Григория Бирженюка
Эпоха Арабской культуры и ислам
Софа Ландвер-Sofa Landver
Психоаналитик Сергей Черкасов
Свежие актуальные статьи по- русски
Литература. Стихи. Кино
О больном государстве
Биньямин Нетаньяху
Страницы Эммануила (Амика) Диаманта
О преступлениях Красной Армии
Из Современной Истории
Украинцы и Евреи
Израильская Народная Оппозиция
О пороках судебной системы Израиля
Солженицын и еврейский вопрос






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS